סגן מפקד מח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים), עו"ד שלמה למברגר, הגדיר את הפרשה כ"אחת מהתופעות החמורות ביותר בהן נתקלנו מאז הקמת המחלקה", וציין כי "החומרה היתרה היא בתופעה שנתגלתה בה אנשי משטרה אימצו שיטות של ארגוני פשיעה, הן בעצם ההתארגנות כתא מחתרתי והן בדרך הפעולה לבחור הטמנת מטעני חבלה מסוכנים".
גיבורים בתקשורת, עבריינים במציאות
התגובות בתקשורת ובחוגים הפוליטיים הפתיעה מאוד. מהעיתון "מעריב" נוצר רושם של לימוד סנגוריה על השוטרים העצורים, כאשר הוקדשו בו (25 ו- 26 בנובמבר) כתבות מובלטות בעמוד הראשון שתיארו את עבר הגבורה של השוטרים העצורים למען ביטחון ישראל ומכנה אותם "נוקמים", ולא חשודים בניסיון רצח. קו "הסברה" דומה, ניתן למצוא גם בין דפי העיתון "ידיעות אחרונות". הפרשנים המובילים של ערוץ 2 (משה נוסנבאום ואמנון אברמוביץ') הדגישו, בנימה מסנגרת, ביום חשיפת הפרשה, את הרקע של המעשים, והסבירו, כל אחד במילותיו, כי לשוטרים לא הייתה כל אפשרות אחרת לפעול, וזאת בשל אוזלת ידן של המשטרה ומערכת המשפט הישראלית. לדבריהם, כתוצאה מחידלון המערכת - עבריינים באזור הצפון עושים ככל העולה על רוחם ואף מנסים לחסל שוטרים. הטוקבקיסטים אף הם ברובם מתייצבים לימין השוטרים ורואים במעשיהם תגובה ראויה נגד כנופיות הפשע.
תחת הגל התקשורתי, שפעם נוספת מלמד על קונפורמיזם (נושא הראוי למחקר) עם הרשויות, נראה כי ראוי להסב את תשומת הלב לעובדה, שהשוטרים ניסו לבצע סדרה של מעשי רצח, ויתירה מכך: בדפוס פעולתם היה בכדי לסכן גם חיי חפים מפשע. מטעני החבלה שהוטמנו מתחת לכלי רכב ברחוב, וכך על אדן החלון, לא היו בגדר "חיסול ממוקד" של יעד הרצח (במקרה דנן: העבריינים), אלא יכולים היו לגרום קטל בקרב בני הבית האחרים (ושכנים), כמו גם בקרב עוברי אורח תמימים. במידה מסוימת, המטענים שהטמינו השוטרים אינם שונים מהותית ממטעני החבלה שהטמינו מחבלים פלשתינים ברחובותיה ההומים של ישראל. האם התקשורת הייתה מכנה אותם "בחורינו הטובים", אם מטעני הנפץ היו קוטלים או פוצעים את יעדי החיסול ועימם אזרחים חפים מפשע?
הקמפיין התקשורתי האינטנסיבי להלבנת מעשי השוטרים, כבר מן הרגע הראשון, על בסיס הטענה של "מצוקה נוכח חדלון של הרשויות בטיפול בפשיעה", עלול להעניק לגורמים אחרים הכשר לביצוע פשעים. גורמים בימין הקיצוני עלולים לנצל את הפרשה ולטעון, כי יגאל עמיר חש "מצוקה" נוכח "הסכנה" של ויתורים טריטוריאליים, ולכן "נאלץ" היה לפעול כפי שפעל. והם עלולים עוד לטעון, כי הוא בסך הכול השתייך ל"נוקמים" של הנרצחים הישראלים. יהיו שיטענו, כי ירו בכוונה להרוג ללא אבחנה פלשתינים בבית חנון, מכיוון שחשו "מצוקה" נוכח אוזלת ידה של המדינה בטיפול בירי רקטות הקסאם הבלתי פוסק מרצועת עזה, המסכן את חייהם בשדרות. זהו מתכון להפיכתה של ישראל למקום בו "איש את אחיו חיים בלעו", לפשיטת רגל מוסרית, ולכאוס חברתי וביטחוני.
רצח הוא רצח הוא רצח. זה המסר אשר חובה לחזור ולשנן. חייל צה"ל או שוטר משטרת ישראל, יהיה אף גיבור מלחמה, אשר ירה במתכוון ושלא מתוך הגנה עצמית, על מנת להרוג, הרי הוא בחזקת רוצח. פשוטו כמשמעו, והוא הדין בפרשה זו.
מאת: יוסי עבדי.
פורסם לראשונה באתר אומדיה: http://www.omedia.co.il/
פורסם לראשונה באתר אומדיה: http://www.omedia.co.il/
